קורסים שלמדתי, ואלה שעודני לומד - כאלה שמדברים על חינוך וכאלה שמדברים על לימוד ולמידה, על האינטראקציה ביניהם שעל-פיה הם אמורים אולי להשלים אחד את השני, אולי לשרת אחד את משנהו או שמה יוביל אחד את השני. כך או כך, הילד - התלמיד הוא שם המשחק.
בשני מחנות הבחנתי: מחנה התיאורטיקנים, אנשי החינוך, שהדגולים מבינהם, החלוצים ובני זמננו - בני עידן המידע, המדע והתוהו ובוהו, כולם כאחד הניבו רעיונות, רעיונות ורק רעיונות על ספק אם איך לחנך, ספק אם איך ללמד. תאיוריות שבאו בגלים ש"התורן" שבהם בא עם רציונאל שהבליט את הכשלונות של קודמיו, ובנשמתו אין הוא אלא הכשלון הבא. פעם הילד במרכז ופעם מחוצה לו. (ראה סוגיות בחינוך). האקדמיה בנושא זה הכריזה שהיא באה להעלות שאלות ולא להציע פתרונות לדילימות השוררות במערכת החינוך....! אומנם מאתגר לחזור בשאלה אך מתסכל לחשוב שאולי אין תשובה.
בינתיים, הכאוס בבתי הספר חוגג, וכמי שבתוכו, איני רואה לא לימוד, לא למידה ובעיקר לא חינוך. כנראה בגלל ריבוי וגיוון המשתנים בשטח והסיבוכיות הרבה במערך התלויות שבינהם - תלויות אטרטיביות דו-סטריות, אשר החלופות התיאורטיות יצרו אותם, שמקשים על מעצבי "דרכי ההוראה" לסלול אותן, התוצר היה ועודנו מערכת חינוך כאיש שמנסה, כדברי הפתגם הערבי "לנשוף בחצוצרה ובו בזמן לאכול פולים קשים".
המחנה השני הוא המחנה המעשי, לדעתי, שמנסה ליצור סביבה לימודית נטולת הרבה משתנים מעיקים מאלה שבשטח - האוירה הבית ספרית, ולמזער עד למינמום את התעוקות הלימודיות מונחות הסביבה. זהו מחנה התיקשוב. כאן המיקוד הוא על הלמידה בפועל. כל ילד הוא מרכז בפני עצמו ולא חלק ממרכז. חומרי למידה מתוכננים, מעוצבים ומפותחים בתאימות למגוון רחב של סגנונות למידה, כושר למידה ומגבלות למידה. סיסטמה נטולת מגבלות הזמן והמקום. הכוס שמעצבת את צורתה לפי המים ולא להיפך.
המאמצים המושקעים בתיקשוב הם אדירים. אין תיאוריות אלא "שיטות" שהולכות ומשתכללות עפ"י ההיזון החוזר של תהליך הבקרה שמלווה אותן והמתבסס בין היתר דווקא על עקרונות הנגזרים מתחום הפסיכולוגיה יותר מאשר החינוך.
כך או כך , הרי הכל רק "לעת עתה".
בשני מחנות הבחנתי: מחנה התיאורטיקנים, אנשי החינוך, שהדגולים מבינהם, החלוצים ובני זמננו - בני עידן המידע, המדע והתוהו ובוהו, כולם כאחד הניבו רעיונות, רעיונות ורק רעיונות על ספק אם איך לחנך, ספק אם איך ללמד. תאיוריות שבאו בגלים ש"התורן" שבהם בא עם רציונאל שהבליט את הכשלונות של קודמיו, ובנשמתו אין הוא אלא הכשלון הבא. פעם הילד במרכז ופעם מחוצה לו. (ראה סוגיות בחינוך). האקדמיה בנושא זה הכריזה שהיא באה להעלות שאלות ולא להציע פתרונות לדילימות השוררות במערכת החינוך....! אומנם מאתגר לחזור בשאלה אך מתסכל לחשוב שאולי אין תשובה.
בינתיים, הכאוס בבתי הספר חוגג, וכמי שבתוכו, איני רואה לא לימוד, לא למידה ובעיקר לא חינוך. כנראה בגלל ריבוי וגיוון המשתנים בשטח והסיבוכיות הרבה במערך התלויות שבינהם - תלויות אטרטיביות דו-סטריות, אשר החלופות התיאורטיות יצרו אותם, שמקשים על מעצבי "דרכי ההוראה" לסלול אותן, התוצר היה ועודנו מערכת חינוך כאיש שמנסה, כדברי הפתגם הערבי "לנשוף בחצוצרה ובו בזמן לאכול פולים קשים".
המחנה השני הוא המחנה המעשי, לדעתי, שמנסה ליצור סביבה לימודית נטולת הרבה משתנים מעיקים מאלה שבשטח - האוירה הבית ספרית, ולמזער עד למינמום את התעוקות הלימודיות מונחות הסביבה. זהו מחנה התיקשוב. כאן המיקוד הוא על הלמידה בפועל. כל ילד הוא מרכז בפני עצמו ולא חלק ממרכז. חומרי למידה מתוכננים, מעוצבים ומפותחים בתאימות למגוון רחב של סגנונות למידה, כושר למידה ומגבלות למידה. סיסטמה נטולת מגבלות הזמן והמקום. הכוס שמעצבת את צורתה לפי המים ולא להיפך.
המאמצים המושקעים בתיקשוב הם אדירים. אין תיאוריות אלא "שיטות" שהולכות ומשתכללות עפ"י ההיזון החוזר של תהליך הבקרה שמלווה אותן והמתבסס בין היתר דווקא על עקרונות הנגזרים מתחום הפסיכולוגיה יותר מאשר החינוך.
כך או כך , הרי הכל רק "לעת עתה".
